נשים ללא עבר

פרפראזה מוסיקלית על "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף

הגר קדימה

טיבו של נושא השנוי מאד במחלוקת, וכל נושא הנוגע למין ומגדר הוא כזה, שהשואף ללמוד אותו נתקל במטר דעות, טענות ומחשבות, וכל אחת מהן טוענת לאמת הצרופה. במצב כזה של רוב דעות נחרצות, הידיעה כי הנה הגיע לאיזו אמת אולטימטיבית היא ממנו והלאה. בבואי לכתוב על נושא כזה, אין בי אפילו תקוה קלושה להגיע לאותה אמת יצוקה נכספת. לרשותי רק האפשרות להתבונן היטב במה שכבר עבר, לבדוק את הנמצא היום, לרדת לחקר הדברים מתוך הימנעות קפדנית ככל האפשר ממשפטים קדומים, תוך השענות על מרב האינפורמציה העומדת לרשותי ותוך שמירה על כללי הדדוקציה. כל שאני יכולה לעשות הוא, על כן, להראות לקוראים, צעד אחר צעד, כיצד זה הגעתי לתפישה בה אני מחזיקה, ולקוות כי  תוך כדי כך יוכלו קוראי להתבונן הם עצמם בדברי, לזהות את נקודות התורפה שלהם, ולזכך עוד יותר את תפישתם שלהם.

בראשית הדברים עלי להתעכב לרגע על השניות במחלוקת. שכן לעתים קרובות אצל אנשים, דרכה של השניות במחלוקת היא שמתערבבים בה, בצד המרכיבים ההגותיים החשובים לנו כל כך, גם מרכיבים שברגש, ובעיקר כעס. הנשים כועסות והגברים מתרעמים, אלה על הצרת דרכן ואלה על שינוי סדרי עולם. אך הכעס - כל כמה שניתן בנקל לראות שלשני המינים יש סיבות טובות לכעוס - דרכו לשבש את מהלכה הטוב של מחשבה, ולבלבל את בעליו, ובמובן זה אין הוא יכול לשרת תהליך הגותי חקרני אמיתי. עלינו לשאול כאן שאלות כבדות משקל וכדי לשאלן ולחשוב עליהן היטב, עלינו להיות מסוגלים להסתכל על הדברים באופן חופשי, פתוח ונטול קונספציות מוקדמות. עלינו לבדוק את הדברים מזוויות שונות ולתת את אישורינו רק לאותן מסקנות שבאמת נובעות מן ההתבוננות והחקירה שלנו. דרכו של הכעס היא לשבש את עמדתו הנאוטרלית והפתוחה של בעליו ובמובן זה הוא לא יצלח ככלי לחקירה. לכן עלי לטעון כאן בתוקף רב, כי אם יש את נפשנו לחקור ולהבין באמת, שומה עלינו כולנו לאזור את כל כוחות הנפש והשכל העומדים לרשותנו - לשים הצידה את הכעס ולשחרר עצמנו לכדי מחשבה חופשית.

כשנתבקשתי לכתוב על מלחינות ישראליות, מיד קפצה לה והעמידה עצמה בפני השאלה: האם אפשר לכתוב עליהן, על המלחינות הישראליות בעוד הן עצמן דמויות כל כך נעלמות? וכל כמה שהסטתי אותה הצידה, את השאלה, מתוך רוגז מסוים על ההפרעה, עלי להודות, ומתוך כוונה ברורה לשבת ולכתוב מאמר ממצה ומעשיר על מלחינות ישראליות – חזרה השאלה בטרדנותה ולא הרפתה: הכיצד זה תוכלי לכתוב על מלחינות ישראליות בעוד המוסיקה שלהן אינה מהדהדת באזני קוראיך? ואיך תצליחי להאיר את עיניהם של קוראיך לגבי אמנותן של נשים מלחינות בארץ בעוד נמנעת מהם האפשרות להאזין למרביתה הגדול של אותה אמנות? האם לא כדאי יותר לייחד את המאמר לאמנותו של אוליבייה מסיין היקרה כל כך ללבך, או לאמנותם של מרדכי סתר או איתן שטיינברג היקרה ללבך לא פחות?

ובעקבות אותה שאלה ראשונה, באה והצטופפה לה מיד שורה ארוכה של שאלות טורדניות בזו אחר זו: מי הן באמת המלחינות הישראליות? מדוע זה אין קוראייך מכירים את המוסיקה שלהן? מדוע זה מגיעות רק קומץ מלחינות לבמות הקונצרטים בארץ? הכיצד זה לא הגיעה המלחינה הישראלית ליותר מ- 6 ביצועים על במת היכל התרבות ב- 67 השנים שחלפו מאז נוסדה התזמורת הפילהרמונית? הן איש לא יוכל לטעון כי האוניברסיטאות אינן פותחות היום את שעריהן בפני נשים, או כי אין בהן מחלקות לקומפוזיציה, או כי אין הנשים מורשות היום להיות בעלות קנין משלהן, או כי אין הן מורשות לצאת את ביתן. היכן מסתתרות, איפוא, ששים או שבעים המלחינות הישראליות ומדוע? ומשצצו ועלו כל ריבוא השאלות הללו, שוב לא היה בדעתן לעזוב את מחשבתי עד שלא אתן את דעתי עליהן. ומשלא הצלחתי לגרשן נאלצתי לסגור את הקובץ "אמנותן של נשים מלחינות בישראל", לפתוח קובץ חדש, ללא כותרת עדיין, לבהות במסך הריק ולהרהר.

ראשית, חשבתי, אם מוטל עלי להסביר היכן מסתתרות המלחינות הישראליות ומדוע, יהיה עלי ללמוד עליהן דברים אחדים. אמנם נפלה בחלקי הזכות, בתוך עיסוקי ב"פורום המלחינות בישראל" להכיר מקרוב את המוסיקה של מרבית המלחינות הישראליות ואף את רוב המלחינות עצמן, ובכל זאת יודעת אני אך מעט על חייה האמיתיים של המלחינה הישראלית. היכן נולדה ואיך גדלה? היכן למדה ומתי התחילה לכתוב מוסיקה? האם היא עובדת בשכר? האם יש לה בן זוג לחיים ומה עיסוקו? האם יש לה ילדים? מה סדר היום שלה ומתי היא מתפנה לכתיבת מוסיקה? ועוד חשוב לדעת - לאילו הרכבים היא כותבת בדרך כלל? ומהו הדבר אותו היא רוצה לומר במוסיקה שלה? מה רב המידע הדרוש לנו כדי להבין את אלמוניותה של המלחינה הישראלית, חשבתי לעצמי, תוך שאני מעיזה לקוות שאיזו חוקרת ישראלית או סטודנטית מבריקה בחוג למוסיקולוגיה או למגדר באוניברסיטה כמו תל-אביב או בר-אילן, תיקח על עצמה לאסוף את הנתונים ולהפיח בהם את מיטב מחשבתה וכוח הבנתה.

משנוכחתי כי אינפורמציה רבה כל כך אינה עומדת לרשותי, נפניתי לחשוב מהו, אם כן, אותו דבר, מחוץ לסיפורה של המלחינה הישראלית, שיכול לסייע לי למצוא את מבוקשי. בעודי מהרהרת בדבר, עלה על דעתי לפנות אל העבר, שהרי סגולה ידועה היא של ההתבוננות לאחור, שיש בכוחה לזרוק אור לא רק על אותה שלשלת אירועים שהביאה אותנו עד הלום, אלא גם על הוויתנו העכשווית.

פתחתי, איפוא, את ספר הספרים בתולדות המוסיקה - "ההיסטוריה של המוסיקה" מאת דונאלד ג'יי גראוט, שדורות של סטודנטים ואף אני בכללם, התחנכו על ברכיו, והתחלתי לחפש מה אוכל ללמוד על מלחינות בעבר שיוכל להאיר את עיני באשר למלחינות היום. בתוכן העניינים מיד מצאתי את השיר הגרגוריאני.....תחילתה של הפוליפוניה.... מוסיקה אנגלית בסוף ימי הביניים....מאוקגהם עד ז'וסקן..... מוסיקה ווקאלית בברוק המאוחר.... ויואלדי.... רמו.... באך..... הסונטה.... הסימפוניה.... הידן... מוצרט..... בטהובן..... אופרה ודרמה מוסיקלית במאה התשע עשרה.... וגנר.... אף לא איזכור של מלחינה אחת. האם יתכן שההיסטוריה של המוסיקה על פי גראוט איננה כוללת מלחינות? פתחתי את האינדקס וחיפשתי שם אותן מלחינות מן העבר שאפילו אני בבורותי כי רבה, מכירה מוסיקה משלהן. כאן נחלתי הצלחה גדולה יותר. אמנם לא מצאתי כל איזכור להילדגרד פון בינגן, פרנצ'סקה קצ'יני, ברברה סטרוצי, איזבלה לאונרדה, אליזבת ז'קט דה לה גר, פאני מנדלסון, אלמה מהלר או ססיל שמינאד, אבל בעמ' 560 מצאתי פסקה המזכירה את קלרה שומן, יחד עם רוברט שומן, שוברט, מנדלסון וברהמס כמי שחיברו מוסיקה משובחת לפסנתר - כזאת שנתעצבה מתוך שיקולי תכן מוסיקלי ולא מתוך שיקולי בראוורה פסנתרנית טכנית. הנה כי כן למדתי דבר חשוב על מלחינה.

אך הכיצד זה כל כך מועט חלקן של מלחינות בספר ההיסטוריה של המוסיקה? ואולי פשוט כה מועטות היו המלחינות בעבר וכה מועטת המוסיקה שכתבו שכמעט אין טעם להזכירן? כדי לבדוק את השערת מיעוטן המבוטל של מלחינות בהיסטוריה, פניתי אל האינטרנט, אותו אמצעי מידע רב עוצמה, ושלחתי שאילתה בנושא women composers. משהתחלתי לשוטט בינות 573 האתרים שנענו לפנייתי, גיליתי לתדהמתי הגמורה כי הם מכילים רשימות וביוגרפיות של מאות מלחינות – רובן שמות חדשים לגמרי עבורי - שחיו ופעלו בימי הביניים, בתקופת הרנסנס, הבארוק, הקלאסיקה הרומנטיקה ובעידן המודרני!*

והנה מסתבר שבעוד נשים מלחינות חיו, פעלו וכתבו מוסיקה בכל התקופות, הרי הן נעדרות מן ההיסטוריה הכתובה של המוסיקה כאילו לא היו, לא נבראו, ולא כתבו מוסיקה מעולם. נמצא שתחת למצוא תשובה לשאלתי הראשונה, התרחבה זו כעת לכלול לא רק מלחינות ישראליות של ימינו אלה, אלא גם מלחינות מן העבר מכל קצווי העולם המערבי. לשון אחר: מדוע זה דבקה לה אותה אלמוניות גמורה בנשים מלחינות? ואולי פשוט המוסיקה שכתבו לא הייתה מספיק טובה?

כמעט חשתי הקלה בהגותי השערה זו. שהרי מתחילת מסע החקירה הזה, אני מגששת את דרכי באפילה, ולו יכולתי להגיע למסקנה זו בבטחה, היה פתרון התעלומה של המלחינה הישראלית בידי. ובעוד אני בודקת במשנה מרץ את השערת האיכות הירודה של מוסיקה מאת מלחינות כסיבה לאנונימיותן, קמה ועלתה אל נגד עיני התובנה כי עד כמה שהשערה זו נראית תמימה ופשוטה, הריהי מסתירה בתוכה בהחבא איזה דבר נוסף, איזו הנחה הקשורה אליה קשר אמיץ, והיא: מוסיקה מעולה וגאונית, בהכרח תצא אל האור ואל הבמות, כדרך הטבע תתנגן לה באולמות הקונצרטים, ומאליה תהיה בת אלמוות גמורה. מתחילה לא ראיתי כל קושי בהנחה הזאת, שהתקפלה לה בטבעיות בתוך השערתי, שהרי די במבט חטוף אל המלחינים המופיעים בתכניות הקונצרטים ועל מדפי ספרייתי - ג'זואלדו, שוברט, מהלר ואחרים – כדי להיווכח כי אכן מוסיקה גאונית ונפלאה היא זו המקבלת את חותם הזמן ומגיעה אל אזנינו. אלא שאז עלה בדעתיי לפתע זכרון אטיוד קטן מאת מושקובסקי ששמעתי לפני שנים בביצועו (המדהים) של ולדימיר הורוביץ. הייתה זאת מוסיקה חיננית מאין כמותה, מבושמת יצירתיות כה רעננה וחיוניות אמנותית כה רבה, עד כי זוכרת אני ששאלתי את עצמי - מיהו מושקובסקי זה והכיצד איננו אחד המלחינים המוכרים והידועים ביותר? כדבר הזה קרה גם בפעם אחרת כאשר נקרה על דרכי קונצ'רטו לפסנתר מאת ברוואלד, ופה ושם במשך שנותי כמוסיקאית בהאזנה מקרית ליצירה מאת מלחין בלתי ידוע זה או אחר. באותם מקרים תהיתי הכיצד זה מוסיקה מעולה עד כדי כך, הכתובה במטה קסם תזמורי ובכישרון צבעים כזה, המסגירה בדיוק אותו שביב של גאוניות שאנו כה מחפשים, הכיצד זה מוסיקה כזאת היא כמעט לגמרי אלמונית? הנה כי כן כבר לא הייתי סמוכה ובטוחה כי כל יצירה גאונית הופכת מאליה לבת אלמוות מושרת בפי כל.

מה עוד, אם כן, מביא יצירה מוסיקלית להיות ידועה לנו או אנונימית? מרגע ששאלתי את עצמי שאלה זו, נעשתה התשובה כמו ברורה מאליה. כדי להגיע לידיעתנו, על יצירה לצאת מגבולות החדר בו נכתבה – היא צריכה להיות מובאת לדפוס, לצאת לאור, להגיע לידיעתם ולידיהם של נגנים ומפיקי קונצרטים, היא זקוקה להחלטה בדבר ביצועה הפומבי ולמימון של אותו ביצוע, היא צריכה להתנגן באולם הקונצרטים, להיות מוקלטת, להיות מופצת בקרב שוחרי המוסיקה, ולהיות משודרת ברדיו. היא צריכה, אם כן, שידברו בה וייצגו אותה במילים, והיא זקוקה למימון.

כאן נפתעתי, ושוב עלה לו רוגז מסויים, שהרי יצאתי לדרכי לכתוב את סודה של אמנות, והנה נמצאתי כותבת על ממון ודיבורים. ואלמלא כתבתי בתחילת דברי בשבחו של עיון פתוח, נטול רגשות ודעות מותוות מראש, אלמלא התחייבתי ללכת לאן שיובילו אותי שבילי חקירתי, הרי כבר הייתי נוטשת אותה בכעס והולכת לענייני היום. הנה כי כן חזרתי בכל זאת להלך מחשבתי.

יוצא, איפוא, שאמן, על אף הדעה הרווחת כי לא יצלח לחיי המעשה וכי טוב יעשה אם יקדיש עצמו למעשה האמנות לבדו – נדרש למעשה למידה לא מבוטלת של יכולות מעשיות בתחום ייצוג עצמו ויצירתו, כך שתוצע לו – על ידי גוף ביצוע, מפיק, או (בעבר) פטרון - אפשרות ביצוע למוסיקה שלו, ו/או שתוצע לו משרה – כדוגמת משרותיו השונות של באך, משרתו של הידן אצל הנסיך אסתרהזי, וכדוגמת משרות אקדמיות היום. לאור זאת, בודאי לא נחטא רבות לאמת, אם נצא מתוך ההנחה כי היו גם היו מלחינים מעולים בהיסטוריה, שיצירתם התפוגגה לתוך אלמוניות בהעדר התנאים או האפשרות לפעולתם הפרגמטית הנכוחה בתחום הייצוג העצמי.

ומה בדבר מלחינות העבר? האם הייתה בידיהן האפשרות לייצג את אמנותן או לזכות במשרה? האם היה בידיהן הממון הדרוש לקידום אמנותן? נבוכה קמעה, יצאתי שוב לדרכי לחפש את התשובה בספרי ההיסטוריה, הביוגראפיות ואסופות המכתבים. קצה החוט הראשון נקרה על דרכי בציטוט שהביאה וירג'יניה וולף במסתה הנפלאה "חדר משלך". הציטוט, המופיע בעמ' 68, הוא למעשה שיר משל המשוררת האנגליה בת המאה השבע עשרה, הליידי וינצ'לסי:

"אבוי! המנסה ידה בעט, 

הן עזות יחשב לה הדבר,

אשר גם בצניעות לא תכופר.

מתווים לנו ארחנו כנשים;

נימוס, מחול, משחק ומלבושים,

אלו סגולות נעטר בן ראש;

כתוב וקרוא, חשוב, חקור ודרוש,

יעמו חן ויכלו עתנו,

עד לבלע את חמודותינו,

ויש רואים בנו אך שפחות,

רום תכליתן הלכות ביתן לצפות."

            ובמקום אחר:

"נדים לשורותי, ועמלי

נחשב אך שוא או אף מום פלילי".**

הנה כי כן, וספרי ההיסטוריה מאשרים זאת, חלקן של נשים שנהו אחר הכתיבה, האמנות או ההגות, לא שפר עליהן במאות השנים שקדמו למאה העשרים. המתבונן נכוחה אל אמת החיים של אותן נשים, אל המציאות האמיתית בה חיו, על כרחו הוא מגלה כי משך רוב שנות ההיסטוריה המערבית, היו נשים מנועות מעצמאות כלכלית. היה זה תפקיד הגברים (אב או בן-זוג לחיים) לכלכל אותן ולהקצות להן קצבת לבוש, אך למעשה לא היה להם קניין משלהן או נגישות לכסף, וכך נתקלו נשים תדיר בקשיים עצומים אפילו בהשגת נייר ודיו, לא כל שכן במימון נסיעות או רכישת השכלה. האפשרות של נשים להיות בעלות קנין על פי חוק התממשה באנגליה, למשל, רק ב- 1880. בהעדר קניין אישי או איזשהי נגישות לממון, לא יפלא כי יצירותיהן של נשים מלחינות לא יכלו להיות מבוצעות, מוצאות לאור, ידועות, או שותפות להיסטוריה של המוסיקה בעולם המערבי. לעובדה זאת הייתה השפעה מרחיקת לכת לא רק על ההחלטה של נשים לעסוק בהלחנה, אלא גם על אפשרותן של אותן בנות מזל שיכלו לבחור בעיסוק זה להתפתח אמנותית. לא ארחיב כאן את הדיבור על האפשרות של מלחין להאזין ליצירותיו כחלק אינטגרלי וחיוני בהתפתחותו האמנותית. האם סביר היה לצפות כי ברהמס יכתוב את הסימפוניה הרביעית שלו בלא שהאזין לשלוש הראשונות?

להעדר הנגישות למשאבים כספיים, עלינו להוסיף את האקלים החברתי ששרר בחברה המערבית, שלא עודד ולמעשה לא איפשר הגשמה עצמית של נשים בכל תחום, לרבות אמנות וחיבור מוסיקה. הייתה זאת הצניעות הנשית שטופחה כערך מרכזי בחברה, וששורשיה מסורגים היו מאות ואלפי שנים לאחור, כפי שאפשר לקרוא במשנתו של פריקלס מן העת העתיקה: "ראש תפארתה של אישה הוא שלא ידובר בה". פריקלס עצמו היה מחשובי המדינאים היווניים ומי שקידם יותר מכל מדינאי אחר את הדמוקרטיה באתונה, בהציבו את המטרה, כי לכל אזרח אתונאי תהיה הזדמנות שווה לקחת חלק בהחלטות המדיניות, להחזיק בתפקידים ציבוריים ולהנות ממיטב יצירות הדרמה והמוסיקה שהציעו גדולי הסופרים והאמנים בעיר לאזרחיה...

היה זה, אם כן, צו הצניעות האוניברסלי שהעביר לנשים מסר, כי העיסוק באמנות הוא בבחינת התנהגות בלתי נאותה עבורן, ודי לקרוא בעניין זה את מכתבו של אבא מנדלסון אל בתו פאני:

"יתכן שאצל פליקס [פליקס מנדלסון המלחין הנודע ואחיה של פאני] תהיה המוסיקה למקצוע, אך עבורך היא תשאר תמיד בבחינת קישוט; לעולם לא יהיה בגדר האפשר, גם לא בגדר הראוי, שהמוסיקה תהפוך יסוד לקיומך".

מסר הצניעות לא היה, מסתבר, הגרוע מכולם; מסרים על נחיתות השכל והרוח של נשים היו דבר שבשגרה, וכמוהם הערות לעג וקלס לאותן נשים מועטות שכן נתנו ידן באמנות או בעיסוק דעתני כזה או אחר. אם לצטט את אוסקר בראונינג, שהיה מרצה ואיש בעל השפעה באוניברסיטת קיימברדג' באנגליה בתחילת המאה העשרים: "הרושם שנוצר בי, לאחר שעברתי על שורה כלשהי של מבחנים, היה תמיד זה שבלי הבדל מה הציונים שהייתי עשוי לתת הרי מבחינה אינטלקטואלית הטובה בנשים נחותה הייתה מן הגרוע בגברים." אישה שרצתה לעסוק באמנות, אם כן, בימים עברו, נדרשה למיטב כוחות נחישותה ועמידותה אל מול מסרים שלא היו חיוביים או מעודדים.

לשני הגורמים אותם הזכרנו – העדרם של משאבים כספיים וקיומה של מערכת נוקשה של מוסכמות חברתיות - הייתה השלכה ישירה על מידת הניידות של נשים במאות הקודמות. אישה לא היה לה הממון הדרוש, אף לא הורשתה להתהלך לבדה, לנסוע לבדה, או להצטרף למסעותיהם של גברים. קשת חוויותיה הייתה מוגבלת לתחום הבית, לכן, שלא לדבר על האפשרות שלה לשמוע קונצרטים, להכיר פטרונים, מו"לים ומבצעים או לשמוע את המוסיקה שלה עצמה (אם הייתה בת מזל והגיעה לכדי השכלה מוסיקלית וכתיבת מוסיקה).

עוד אני רושמת את הדברים האלה על המכשולים שעמדו בפני מלחינות מן העבר, והנה נדדו הרהורי אל חייה הדמיוניים של נערה צעירה במאה ה- 19. דימיתי אותה כבת 12, בת למשפחת מוסיקאים, שגדלה וצלילים רבים סביבה. בת זקונים הייתה, ובבת עינם של בני משפחתה. כמו שני אחיה, קיבלה גם היא שיעורי פסנתר מאביה משך כל ילדותה ונערותה והפליאה נגן. הנה ראיתי אותה נכנסת אחר צהריים נעים אחד מן הגן אל הבית, ומתיישבת בחדר האורחים להקשיב לרביעייה שניגנו אביה, שני אחיה ואורח המשפחה. הצלילים המרטיטים מחממים את לבה וחולפת בה המחשבה שגם היא רוצה הייתה לחבר מוסיקה מופלאה שכזאת. ראיתי אותה יושבת שם, ילדות מאושרת מאחוריה, נערה עם חינוך מוסיקלי מצויין, והרהרתי: הן הלחנת מוסיקה היא לחם חוקם של אביה ושני אחיה; הן זוכה היא לאהבה ולעידוד; ולמה בעצם לא תלחין? אך שאלתי את השאלה, וכבר שמתי את לבי לאיזו אי נוחות שחשתי בתמונה הפסטורלית שהצטירה לה, כאילו חסר היה בה דבר מה. מתחילה לא ידעתי מהו הדבר אך אז שמתי את לבי לכך שבכל מקום אליו נשאה אותה נערה צעירה עיניה, ראתה גברים מוסיקאים. היא מעולם לא שמעה על אישה מלחינה, או פגשה אישה מוסיקאית. ובעצם, בלי שתהיה מודעת לכך, תמונת העולם שלה לא כללה נשים מוסיקאיות, ובודאי לא מלחינות. וכך, יתכן וכתבה כמה יצירות ראשונות, ואף שמעה ביצוע שלהם באי אילו מן המפגשים הקאמריים בביתה. אך כל אותה תקופה, הרעיון לעסוק בהלחנה כייעוד או עיסוק מרכזי כלל לא עלה בדעתה, ולאחר זמן חדלה מן הכתיבה.

ובעת שחשבתי את הדברים האלה, הבנתי לפתע, כי כל כמה שהיו מכשולי הממון, הניידות והמוסכמות החברתיות כבדי משקל בדרכן של מלחינות, הרי הקושי הזה עלה על כולם עשרות מונים. וכאן המקום ראשית להודות לפרופ' סמדר לביא על שיחת טלפון מאלפת, ושנית לקדם בברכה את הקורא הנאמן, אשר במידה מסויימת של צדק, יקרא תיגר על דברי אלה, באמרו: מדוע זה זקוקה אישה למודל נשי קומפוזיטורי? הן לא מילולית היא אמנות ההלחנה, ולא נוכל ממש להבחין בין מוסיקה הנכתבת על ידי גבר ובין זו הנכתבת על ידי אישה. מה יוסיף למלחינה, אם כן, אם תוכל לשמוע מוסיקה מאת מלחינות אחרות, לדעת על קיומן או ללמוד אצלן? על כך אני עונה: נכון הוא שלעולם אינני יודעת אם יצירה מסויימת נכתבה על ידי מלחינה או על ידי מלחין; אלא שלהיות מלחינה אין פירושו רק לכתוב צלילים; להיות מלחינה פרושו גם, למשל, להכין לעצמה תנאים פיסיים מתאימים להלחנה (שולחן + שקט); לחלק את הזמן היומי שלה; להפסיק ברגע מסויים כל פעילות אחרת, ולשבת להלחין.  כאשר מוסיקאית צעירה היא תלמידה או שוליה של מלחינה, היא תלמד ממנה לא רק הלחנה; ראשית היא תווכח במו עיניה כי אכן יש אישה שזה מקצועה; בנוסף, היא תלמד, קרוב לודאי, דברים רבים אחרים כמו איך לשלב את מקצוע ההלחנה עם אמהות, ואפילו איך לשלב את מקצוע ההלחנה עם אותו מסר עתיק יומין וכמעט לא מודע, האומר: הצטנעי נא ואל תתבלטי.

יוצא, איפוא, כי היו אלה העדר הממון, העדר הניידות, העדר התמיכה החברתית והעדר המסורת הנשית בהלחנה – שעמדו בדרכן של מלחינות מפעול למען ייצוג יצירותיהן והוצאתן אל אויר העולם. כפי שכבר ציינתי בדברי הקודמים, הדבר גרם לכך שיצירותיהן של נשים מלחינות מן העבר לא רק שלא בוצעו ולא יצאו לאור, אלא גם לא נכנסו להיסטוריה הכתובה. באופן זה לא הייתה המוסיקה שחוברה על ידי מלחינות שותפה לאבולוציה המוסיקלית, ובה בעת לא לקחה חלק בכתבי ההיסטוריה המתעדים אותה אבולוציה. הדבר הוא, כמובן, אף יותר מעגלי. שכן התיעוד ההיסטורי של תולדות המוסיקה אף הוא שותף בסופו של דבר לאבולוציה המוסיקלית. בתוך כך מתברר כי שאלת האיכות האמנותית של מוסיקה מאת מלחינות נעלמת מאליה. שהרי כאשר דבר הוא נסתר, לעולם תהיה נסתרת מאתנו גם איכותו האמנותית. וכאשר למוסיקה אין קיום מעבר לתחומי החדר בה נוצרה, הרי נגזלת ממנה האפשרות להיות מושמעת בפני אזניים רבות ולהישפט על ידי "האוזן ההיסטורית", אם אפשר לאמר כך, דהינו, על ידי דורות של מאזינים. קרוב לודאי שבתוך מכלול היצירות הפזורות של נשים מלחינות מן העבר, מצוי שלל גוונים של מוסיקה מבחינת הסגנונות והאיכויות. ועד שלא נקשיב לה לא נדע.

הנה זכיתי, בעזרת שאלות ספורות, ללמוד דברים חשובים מאין כמותם על נשים מלחינות בעבר ועל הסיבות בגללן לא לקחו חלק בהתפתחויות המסעירות של המוסיקה בעולם המערבי.

נותרה בעינה תעלומת המלחינות העכשוויות – הכיצד איננו מכירים את המוסיקה של יותר מקומץ מלחינות ישראליות? הכיצד זה עוד לא קמה בישראל מלחינת בית אחת לתזמורת? הן שינויים רבים עבר הסדר החברתי בעולם המערבי במאת השנים האחרונות. בתי ספר, קונסרבטוריונים, אוניברסיטאות ואקדמיות למוסיקה כולם פותחים שעריהם לרווחה בפני נשים; אין כל איסור על נשים לצאת את ביתן, לנסוע, לעבוד למחייתן ולהיות בעלות רכוש; חוקי מדינות המערב שואפים להשוות את זכויותיהם של נשים וגברים והקונצנזוס החברתי-פוליטי הרווח תופס נשים כשוות ערך לגברים מבחינת מעמדן ויכולתן השכלית-רוחנית. אין מנצח תזמורת היום שיעז כיום לאמר למלחינה: "הרי לך הפרטיטורה שמסרת לי. אין בדעתי לבצע אותה משום שאת אישה". הכיצד זה, אם כן, אם לקחת דוגמא מפינה רחוקה על הגלובוס, רק שלוש מתוך 1,530 יצירות שביצעו בעונת הקונצרטים של 1995-6 על ידי עשרים ואחת התזמורות הגדולות בארצות הברית - היו מאת נשים?*** ומדוע, רוב המלחינות עדיין אלמוניות הן?

יהיה עלי לתת את הדעת לכך, אולם הפעם דומני שיהיה הדבר קל יותר, שכן סוף סוף פטורה אני מהמשימה הערטילאית והקשה כל כך של דיון בכישוריהן המוסיקליים או האמנותייים של מלחינות היום, וכל שאני צריכה לעשות הוא לבדוק דברים הרבה יותר פשוטים כמו כמה ממון יש להן, האם מזומנים להם תנאים נוחים להתפתחות ולעבודה ואיך הן מצליחות בתחום הפרגמטי של ייצוג אמנותן בפני העולם.

אשר לעניין הממון, אפשר לטעון בצדק רב כי נשות עסקים כבר אינן דבר חריג שבחריג היום; כי נשים רבות רוכשות היום מקצוע ומשתכרות למחייתן; כי רבות מאד הנשים השותפות לניהול התקציב המשפחתי; וכי מוסיקאיות היום לא ייתקלו בכל קושי להשיג נייר תווים ועפרון. אכן, שונים חייהן של מלחינות היום בתכלית השינוי מחייהן של מלחינות בעבר. יחד עם זאת, ולמרות כל השינויים האלה - עניות גם היום הנשים מן הגברים – הן מבחינת סך הכל ההון המצוי בידיהן (בשנת 1985 היה בידי נשים 1% מכלל הרכוש בעולם) והן מבחינת שיעור השתכרותן בעבודה (בישראל של 2002 היה שכרן של נשים, שכירות כעצמאיות, 61% משכרם של גברים). אין זאת כי במצב של פער הכנסות כזה, בהכרח נפגעת אפשרותן של מלחינות לכתוב מוסיקה, להקליט את יצירותיהן, להביא אותן לדפוס, ולנסוע לביצועים של יצירותיהן. לכך יש להוסיף את העובדה כי גם במסגרת הסדר החברתי החדש, עדיין  נשים הן האחראיות למרבית עבודת תחזוקת הבית וגידול הילדים – עיסוקים שהם מן החשובים ביותר לחברה אך אינם מקבלים הכרה כעבודה. נשים, לכן, לעתים קרובות עובדות בשתי משרות – משרת הבית שאין בצדה הכנסה, ומשרה מחוץ לבית שיש בצדה הכנסה נמוכה יחסית. אם לנקוט לשון של המעטה, אין אלה תנאים אידאליים לעבודת ההלחנה ו/או לקידום קריירה של מלחינה. לעומת זאת, טובים תנאים אלה מאד לטיפוח אלמוניותן של מלחינות.

גם בעניין צו הצניעות אפשר לטעון בצדק כי אין החברה היום מטפחת בריש גלי את סגולת הצניעות אצל נשים. יחד עם זאת, מסר הצניעות עדיין מוטבע עמוק, והעמדה של להציג את עצמה בביטחון – זאת אני וזאת אמנותי – עדיין איננה דבר שבטבעי לנשים רבות.

ואשר לעניין המסורת הנשית בקומפוזיציה כגיבוי איתן לפעילותן העכשווית של מלחינות היום, כאן חוששתני כי המלחינות העכשוויות הן עדיין בבחינת נשים ללא עבר. אמנם בעשרים השנים האחרונות נעשה יותר ויותר מחקר על מלחינות מן העבר, אמנם הן מתחילות להופיע בספרים ובמחקרים המוקדשים לנשים מלחינות, וטיפין טיפין להיות מוקלטות ולצאת לאור בתוים; ובכל זאת, מלחינות העבר במידה רבה עדיין לא קיימות: אין הן מופיעות בספרי ההיסטוריה הכלליים של המוסיקה, מרבית הפרטיטורות וההקלטות של המוסיקה שלהן אינן זמינות ובמקרה הטוב יימצאו פה ושם בספריה זו או אחרת, ובעיקר - אין הן כמעט מנוגנות על במות הקונצרטים. במובן הזה יכולה אני רק להצר על כך שסטודנטיות להלחנה בנות דורי, ואני בכללם, לא זכינו ללמוד על מלחינות מן המאות הקודמות, להתבשם מן המוסיקה שלהן, או ללמוד בארץ אצל פרופסורית להלחנה. יחד עם זאת אני אסירת תודה על מודל נשי שכן עמד לרשותי בדמותה של הסופרת ורג'יניה וולף, ובעיקר במסתה "חדר משלך", המהווה גם מודל למאמר זה - בעיקר מבחינת רוח הדברים, אך גם מבחינות של תוכן.

דרך ארוכה עברנו מאז שאלנו עצמנו אם יש טעם לכתוב מאמר על נשים מלחינות בישראל. בסופו של דבר, עלה בידינו ללמוד מתוך עיון בחייהן של מלחינות מן העבר דברים על מלחינות בהווה. לכאורה עולה מתוך חקירתנו כי מרובים עד מאד הקשיים העומדים בפני מלחינה ישראלית היום. אך למעשה מסתבר כי כל אשר צריכה מלחינה לעשות הוא לפעול נכוחה לייצוג נאות של אמנותה ולהוציא אותה מכתלי החדר בה נכתבה אל אויר העולם. אין הדבר קשה כפי שהוא נדמה. דרושים לה, למלחינה הישראלית, מידע, אפשרויות לרישות, וסביבה מזמינה לפעולה – שלושה תחומים בהן ערוך "פורום המלחינות בישראל" לסייע במידה ניכרת. ודרושה לה החלטתה הפשוטה אך הנחושה לפעול למען יצירתה, ומה טוב שהתנאים לכך באופן משמעותי יותר מזמינים מאשר אי פעם בעבר!

כמו בכל נושא שנוי במחלוקת ומבלבל, גם כאן אפשר בנקל להתפס לטעות כאילו מנוגדים הם הצרכים והרצונות של נשים מלחינות וגברים מלחינים בישראל. כאשר קם "פורום המלחינות בישראל" בשנת 2000, מחה באזני מלחין ואחד מידידי הטובים, על הקמת הפורום בטענו כי המגדר לעולם איננו סיבה מוצדקת להתאגדות במוסיקה. כדי להמחיש את טענתו הוסיף כי בכוונתו להקים בקרוב את "איגוד המלחינים הקרחים".... תשובתי הייתה שאם אי פעם יחושו המלחינים הקרחים שהם נתקלים בקשיים מקצועיים על רקע קרחתם, אין לי ספק שיקומו ויתאגדו אף הם...

לא מעט מסתתר מאחורי השיחה המבודחת הזאת; אך כפי שאני רואה את הדברים, וכאן מגיעה מבחינתי השורה התחתונה - אך טבעי הוא למינים לשתף פעולה וסיבות טובות יש להם לעשות כן. ראשית, אותם אספקטים בהם נבדלים נשים וגברים בדרכי מחשבתם ודרכי ראייתם את הדברים, יכולים להוות מקור בלתי נדלה לאינטראקציה פורה ולתנובה של פרות משותפים. ושנית, טעות היא לחשוב שכאשר אדם אחד מצליח, בהכרח אדם אחר יוצא נפסד. המציאות מוכיחה שוב ושוב כי ככל שאנשים רבים יותר מצליחים בתחום מסויים, כן מתפתח התחום כולו ונפתחות בו אופציות נוספות לטובת כל העוסקים בו. כאשר הכר פתוח והפרספקטיבה רחבה, החרות לפעול, לעשות ללמוד ולהשיג אך גדולה יותר.

הערות שוליים

 *רשימה חלקית המונה 195 מלחינות שחיו ופעלו החל מימי הביניים ועד 1800, למשל,נמצאת באתר:                                                                                                     http://music.acu.edu/www/iawm/pages/webring.html

 ** תרגום: אהרון אמיר

*** מתוך האתר http://www.angelfire.com/music2/davidbundler/women.html