על חירות ושוויון / ד"ר יעל עופרים
סיכם שגיב אלבז

רולס החזיר את הדיון לצדק. אך, כפי שאמרנו, יש מספר ביקורות. אנו צריכים לדון כיצד יש לנו 'להרחיב' את עניין הצדק מעבר למוסדות הרגילים? בתפיסה של רולס – היחידה היא מדינה, אך ישנן ביקורות השואלות – האם זו היחידה הנכונה לבוא ולהגדיר בה את הצדק?

הדיון על צדק שואל 3 שאלות עיקריות:

1. בהנחה שיש מחסור במשהו – מהו הקריטריון הצודק לחלוקת המשאבים הקיימים?
2. מה אנו מחלקים? האם אנו מחלקים מרחב ציבורי? האם אנו מחלקים ידע? מהם ה primary goods?
3. מי חבר בחברה שלנו? למי אנו מחלקים? (האם ילדים של עובדים זרים כבר כן נחשבים פוטנציאלים לחלוקה?)

שאלה – בתור מורה, שצריך ללמד כיתה של ילדים לקרוא – איך נחלק את תשומת הלב שלך לכולם? באיזה עקרון תלך בחלוקת הקשב ותשומת הלב?

זוהי שאלה העומדת ביסוד הצדק. האם אני נותן רק לחלשים, האם אני מזניח את החזקים? האם אני צריך לתת לכל אחד כפי מקומו?

אם ניתן לחזקים לנהל את העניין וזה יגרום לכולם לעלות את השכר ב 100 ₪ אז המצב הוא טוב.

אם אנו אנשים בודדים וכל אחד מסתכל רק על האינטרס שלו וללא קנאה – או אז המצב יהיה טוב.  ויש פה ראיה אינדיבידואליסטית.

אנו צריכים להתייחס אל הדברים מנקודת מבט של 'חלוקה של המשאבים'.

לעומת זאת, ישנה ראייה ותפיסה אחרת – זה מהזווית / התוצאה שאני רוצה להגיע אליה – אני רוצה שכולם יקראו. יש משהו בתפיסה הזו שהוא מאוד מקבע. החלוקה הצודקת תהיה חלוקה שבאמצעותה אנו מגדילים את סך הרווח הכללי של האנשים. ואז זה מאוד דומה לתועלתנות – ואז המורים פועלים כך שהם רוצים להגדיל את הממוצע הכללי של הכיתה.

יש ראיה של צרכים – בלי קשר ל "מה ההכנסה" כל בן אדם צריך לקבל איזשהו 'מינימום'. השאלה היא האם עוני הוא ביחס לחברה שלך (עני בחברת עשירים או שמא עני אבסולוטי?). או שכל אחד חי את חייו – וגם המאוד עשיר מקבל את זה, ולא אכפת לי כמה משקיע וכמה לא. אנו לא בודקים אף אחד.

מפגש מספר 2 – המשך

היכן השוויון צריך להיות? גישות שונות בדבר:

ý      ישנה גישה של משאבים – שבו אנו צריכים לחלק לכולם בצורה שווה. חלוקת המשאבים בצורה שווה היא זו שצריכה להיות לנגד עינינו. בין אם מדובר בכל המשאבים ובין אם מדובר במשאבים בסיסיים שאותם צריכים לחלק.

ý      אל מול גישה של תוצאה – שבה החלוקה תהיה צודקת אם נגיע למצב שבו יהיה אושר.  סיפוק רצונות. אושר כללי. היא גישה תועלתנית, הטוענת שהחלוקה תהיה שווה כשיהיה לנו הכי הרבה אושר, כל אחד יקבל בצורה שונה מהמשאבים. יהיה חוסר שיווין בחלוקת המשאבים ואז יהיה יותר אושר בתוצאה. [השאלה היא מהו האושר הכללי? מי קובע אותו?] הגישה טוענת כי האחריות של החברה היא עד הבחירה שלך.

ý      ואולי תהיה גם גישה שלישית על פי הצרכים universal basic needs – יש איזשהו צרכים ראשוניים. חיים בכבוד.

[הערה: אנו מדברים על תיאוריות שאינן תופסות אלה תיאוריות המכוונות אותנו ומוסיפה אל החיים העכשוויים].

ý      ישנה גישה נוספת המדברת על גישה של חירות – אנו לא יכולים לדבר על הטובין כטובין בפני עצמם – אנו צריכים לראות כיצד הטובין הללו מוסיפים לנו לטוב כללי. האוכל הוא לא טוב כשלעצמו אלא הוא טוב אם הוא יוצר לנו יכולות לעשות דברים עם המשאב. כמו כן, אנו יודעים על רצונות שאינם חיוביים. המקום שאנו שואפים אליו – הוא המקום של חירות. חירות – קרי האדם מפעיל שיקול דעת ובוחר. אנו צריכים למדוד לפי מידת החירות שיש לאנשים. שאיפתנו להגיע לשוויון במקום הזה. אנו צריכים לכוון את הכספים למקום שאנו מגדילים את החירות.