| |
|
המלחמה של פרץ במזרחיותו קברה אותו*
מיה בנגל
12/11/2006
ב-9 בנובמבר, היה
עמיר פרץ משוכנע שהוא עומד לעשות היסטוריה. פרץ היה משוכנע שהוא יכול
לעשות את זה, להיבחר לראש ממשלה (הראשון מבני עדות המזרח), ובכך גם
להחזיר לחיים את "מדינת הרווחה" שהיתה פה פעם ואיתה את התפיסות
הסוציאליסטיות שנדמה כי כבר העלו בישראל אבק: שוויון חברתי, שוויון
הזדמנויות, סולידריות ועוד.
בליל ה-9 בנובמבר, שיכור
משמחת הניצחון על שמעון פרס, עמד פרץ על הבמה ואמר לחברי מפלגתו: "ברגע
הזה אני מודיע לכל מי שרוצה להקשיב, שזה הרגע של קבורתו של השד העדתי
בישראל. אנחנו עושים המתת חסד לשד העדתי. אם יש מי שעוצר את הסיכוי
לעשות מהפך חברתי, זה השד העדתי. הוא היריב מספר אחת שלנו והוא משרתם
של ממשלות שמתעמרות במדינת ישראל". שנה לאחר מכן, מנסה לטעון מחקר
אקדמי שרואה אור בימים אלה, כי פרץ נכשל ובמקום לקבור את השד העדתי,
"קבר" השד העדתי אותו. האם כך חשים גם במפלגת העבודה ובציבור הישראלי?
במחקר של
קבוצת "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים נכתב בין היתר: "למרות
ההצהרות של פרץ שהוא קובר את השד העדתי ושהזהות המזרחית היא לא
רלוונטית לעמדותיו ולמנהיגותו, בדיון הציבורי המשיכו לזהות אותו
כמזרחי. זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: ברובד של המראה החיצוני (שפם,
דיבור עם הידיים) ברובד של מיקום גיאוגרפי (מגיע מעיירת פיתוח), ברובד
של השפה (מבטא מרוקאי ואנגלית קלוקלת) וברובד הפרופסיונלי שלו (מנהיג
עובדים)".
הכותבים הסתמכו על 150
כתבות שנכתבו על פרץ בעיתון "הארץ" מיום בחירתו ליושב ראש מפלגת העבודה
ב-9 בנובמבר 2005 ועד ליום הבחירות ב-8 במארס 2006.
יובל עברי, מכותבי המחקר,
טוען כי הניסיון של פרץ בכלל לקבור את השד העדתי היה החטא הקדמון שלו:
"הוא ניסה לקבור את השד העדתי, וטען שהזהות המזרחית שלו לא רלוונטית
לרצונו להפוך לראש מפלגה וגם לראש ממשלה, אבל התקשורת, ואחריה הציבור,
שוב ושוב זיהו אותו ככזה. המסקנה שלנו היתה שבכל מהלך פוליטי היה על
פרץ להעלות את המזרחיות שלו על השולחן. זה היה צריך להיות חלק מהאג'נדה
הקבועה שלו. הוא פחד שיגידו לו שהוא מזרחי, ברח מזה, אבל זה רודף
אותו".
"אין לי ספק שבסופו של דבר
הזהות המזרחית של עמיר לא היתה נכס אלא נטל", אומר עורך הדין יובל
אלבשן, שעמד בראש מטה התכנון של מפלגת העבודה במערכת הבחירות. "עמיר
סירב לנגן בכינור המזרחי שנתפס ככינור של מסכנות. הוא נתן לנו הנחיה
ברורה לא להתעסק בנושא המזרחי ולהציף את הגזענות בחברה. הוא סירב אפילו
לדבר על זה בדיונים פנימיים. כשהוא אמר: 'אני קובר את השד העדתי' הוא
אמר את זה קודם כל לעצמו. אבל מהר מאוד הבנו שכמה שלא ננסה, השד לא
ייקבר".
איש העבודה הוותיק לובה
אליאב, שכבר לפני כ-50 שנה החל לקדם רעיונות של צדק חברתי ושוויון, ומי
שאחראי כסגן שר במשרד הקליטה והעלייה בשלהי שנות ה-60 להעלאת יהודים
רבים ממדינות ערב, דווקא מצדד בהחלטה של פרץ לכבוש את יצרו ולא להבליט
את מוצאו בקמפיין. "במערכת הבחירות עזרתי לו בכל מאודי שלא להיגרר
לעניין של המזרחיות. חשבתי שיש להעמיד אותו בזכות דעותיו החברתיות ולא
על בסיס מוצאו. המתנגדים לפרץ הם שהעלו את הבעיה המזרחית, אני לא רציתי
להדביק לו את התו הזה. אני עזרתי לו כי דעותיו החברתיות והמדיניות זהות
לשלי. בשבילי זה לא משנה אם הוא עיראקי, מרוקאי או גליצאי".
אבל ככל
שמערכת הבחירות הלכה והתחממה, נשאב פרץ בעצמו אל לב הדיון הגזעני. כאשר
התברר לו שיוצאי חבר המדינות מכנים אותו "משופם", "חתול אשפתות שדרותי",
" מזבלות של נתיבות", "מנהיג שכבש שלטון במשחק שש-בש" ושד שהגיח לשלטון
מבקבוק של ערק ("הארץ", 18 בנובמבר 2005), הוא נכנע לתכתיבי יועצי
התדמית והשיל מעליו כמה מ"הסממנים המזרחיים": נאם באנגלית מקרטעת ששמה
אותו ללעג ועל אף ששנא לענוב עניבות ("הן חונקות אותי", אמר ליועציו
במערכת הבחירות), הפתיע באירועים רשמיים כשהוא חנוט בעניבה מוקפדת.
"כשכולם דיברו על האנגלית העלובה שלו, הם התכוונו למזרחיות שלו. כשהם
דיברו על ה'אין עניבה' הם דיברו על המזרחיות", מאבחן אלבשן.
במפלגה, איך לומר
בעדינות, לא עיכלו את המראות האלה בקלות או בסלחנות. היחס הצונן הזה
כלפיו לא נעלם מפרץ, אבל הוא התמלא בלהט. הלהט להוכיח להם, לאלה
שמתקשים לקבל את מנהיגותו. להוכיח להם מהמקום הזה שהוא ניסה כל כך
לברוח ממנו, מהמקום שדווקא הוא, בן עדות המזרח, יכול לעשות את זה. אבל
התמונה הלכה והפכה קשה יותר, כפי שעולה מן המחקר. לא רק העולים מחבר
המדינות התקשו לקבל את פרץ. גם אנשי האליטה האשכנזית של המפלגה, אלה
שמסומנים כהולכים עם שמעון פרס, לא השלימו עם ההפסד הזה וסירבו לראות
בפרץ מנהיג. פרס הלך לקדימה ואיתו כנראה לא מעט מנדטים.
גם דליה איציק וחיים
רמון, דור מנהיגי ההמשך במפלגת העבודה, נכתב במחקר, הלכו לקדימה ולקחו
איתם את הקולות "הבורגניים" של המפלגה, אלה שהתקשו להיסחף אחר החזון
הסוציאליסטי של פרץ.
אבל אי אפשר להגיד שהלהט
של פרץ לא הורגש בכלל במפלגה. הורגש גם הורגש, ולא מעט שם החלו להרגיש
את המהפך. אילו זה היה קורה, סביר ששאלת מוצאו של פרץ היתה דועכת
מאליה. אבל פרץ הפסיד, ובמפלגה דיברו על הראש המרוקאי שלא השכיל לנצח,
שמראש לא היה סיכוי למנהיג פועלים לעשות היסטוריה. "המלחמה במזרחיות
שלו, בעצמו, קברה אותו. הוא חשב שהוא מתנהל במציאות שבה הוא יכול
להודיע שמפני שהוא, המרוקאי, נבחר-מתה הגזענות. זה היה יומרני, וזה
הוכח כמנותק מהמציאות. אז איבדנו שמונה מנדטים שהלכו עם פרס לקדימה",
מסביר בכיר במפלגת העבודה.
להגנתו של פרץ יוצא חבר
הכנסת רן כהן ממרצ - מנהיג חברתי עם קבלות המעיד על עצמו שהוא גאה
במוצאו העיראקי: "זה לא היה תלוי רק בפרץ. מעצבי דעת הקהל וגם התקשורת
הבליטו את הנושא העדתי, וזה שיחק לרעתו".
"גילינו שהגזענות לא באה
רק מהצד האשכנזי. המזרחיים בעצמם פינצ'רו את הגלגלים של העגלה", מסביר
אלבשן. "הגזענות הכי גדולה שהוא חטף היתה דווקא מהמחנה האינטלקטואלי
המזרחי, שטען שעמיר לא מזרחי מספיק, שהוא בורח מהזהות המזרחית שלו.
החבר'ה האלה הם שהיו צריכים להיות הראשונים להתייצב במגרש המסדרים של
העבודה כשפרץ נבחר, וזה לא קרה".
פרופסור נסים
קלדרון, שעל פי תפיסתו החברתית נכתב המחקר, מסכים כי על פרץ היה
להתעלות מעל הסקטוריאליות המזרחית ולהתחבר לאג'נדה הסוציאליסטית משום
ש"הסיכוי היחיד של מזרחיים להיחלץ מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שלהם
הוא לכרות ברית עם עניים רוסים, חרדים, ערבים. ברית כזו נותנת כוח".
אבל פרופסור קלדרון מצביע גם על הסיבה שבגללה לדעתו נכשל פרץ: "התנאי
שפרץ לא ידבר על המזרחיות בבחירות היה שהוא לא יוותר על האג'נדה
החברתית".
האג'נדה החברתית היתה
אמורה להיות המקפצה של פרץ לא רק לצמרת הממשלה, אלא גם עמוק לתוך לבם
של הישראלים. במהלך קמפיין הבחירות שלו ושל אנשיו כמעט היה אפשר
להשתכנע שזה לא בשמים להפוך את סדר העדיפויות הלאומי מביטחוני
לחברתי-כלכלי. על האפשרות הזו שקורצת כל כך ניגנו ראשי מפלגת העבודה
ופרץ במיוחד, אבל לאחר הבחירות, כשהסכים פרץ לקבל עליו את תיק הביטחון,
הוא איבד את הלגיטימציה שהיתה לו ש"לא לדבר בשפה המרוקאית".
"חשבתי שהוא צודק - שזה
נכון שלא רק מי שגדל ברחביה מותר לו לרוץ לראשות הממשלה בשם כולם, אלא
גם מי שגדל בשדרות יוכל לרוץ בשם כולם ולא רק בשם המזרחיים", אומר
פרופסור קלדרון. "מאות אלפי אשכנזים הצביעו לפרץ אבל הוא אכזב אותם לא
מפני שהוא לא גילח את השפם או דיבר ללא מבטא, אלא כי הוא לא לקח את
התיק הכלכלי. הבחירה הזו חיסלה את האג'נדה החברתית וגם את הסיכוי
שבעתיד תתגבר החברה על הגזענות שבתוכה. אילו טיפל פרץ בחוליי החברה
ודאג לעניים הרוסים, הערבים, המזרחיים, האשכנזים והחרדים הוא היה יכול
להגיע להישג הגדול של חיסול הגזענות".
ח"כ פרופסור
אבישי ברוורמן, שנכנס למים העכורים של הפוליטיקה בגלל פרץ ותמיכתו
בתפיסתו החברתית, אמר לפני כשנה: "אני אהיה גאה לכהן תחת ראש ממשלה
מרוקאי. אולי זה יביא לקץ השימוש הלא ראוי בנושאים העדתיים". היום
ברוורמן נמצא במקום אחר לגמרי: "העבודה באה לשנות בנושא הכלכלי-חברתי.
עמדנו בפני הזדמנות להביא לפריצת דרך בנושא הזה ולקחת אותו עד הסוף.
יכולנו להכניס תחת המטריה הכלכלית-חברתית את השכבות החלשות מכל קצוות
האוכלוסייה, את מעמד הביניים ואפילו את העשירון העליון. אבל פספסנו".
חבר הכנסת כהן, למרות
תמיכתו בפרץ אומר: "הטרגדיה של פרץ היא שהוא לקח את תיק הביטחון. אני
לא הייתי מוותר על התיק הכלכלי-חברתי. אילו הוא היה שר אוצר או רווחה
הוא היה נלחם בפערים החברתיים ללא קשר למוצא. כולם היו נהנים מהמהפך -
עולים, בדואים, רוסים, ערבים, אתיופים - ושאלת העדתיות והמוצא היתה
נעלמת בתוך העשייה, והגזענות היתה מתמוססת".
בסביבתו של פרץ דוחים
כמובן את הטענות: "יש בחברה הישראלית גזענות. פרץ החליט במודע שלא
להשתמש בה בבחירות. תיק האוצר לא היה על הפרק. אולמרט סירב לתת לפרץ את
התיק, והוא הסכים לעמוד בראש מערכת הביטחון. עם זאת הוא מעולם לא ויתר
על האג'נדה החברתית ועל המאבק למען כל עניי הארץ ללא קשר לדת, גזע
ומין. פרץ יפעל למען מטרות חברתיות מתוך הוועדות הממשלתיות - למען
ערביי ישראל, למען זכויות פנסיה ונגד קבלני חברות כוח האדם".
*פורסם
לראשונה באנרג'י
|
|
