צו השעה מאת מולי פלג

ניתוח המאמר של טיילור

הארץ ספרים 25/11/2003

 במרכז אוסף הממזרח החשוב הזה עומד מאמרו פורץ הדרך של החוקר הקנדי צ'רלס טיילור, "הפוליטיקה של ההכרה", שבו הוא מעצב את הגישה הדומיננטית כיום להבנתו ויישומו של המושג רב-תרבותיות. זהו מושג שהולדתו ההיסטורית התרחשה בקנדה על רקע המתחים בין הקנדים דוברי האנגלית לפרנקופונים הקוובקים באשר לצביון מדינתם, אורחותיה וסמליה, בעוד שברקע תביעת האחרונים לשמירת תרבותם הצרפתית. הממזרח האחרים בספר הם תגובות והתייחסויות למאמרו של טיילור, שרובן מתמודדות עם התאמת המודל הטיילורי למציאות הישראלית. שאלת המפתח, כפי שמציגה עורך הספר אוהד נחתומי, היא האם התסריט של טיילור מתאים למציאות הישראלית. בספר קיימת מעין כמיהה שאכן כך יהיה: בעוד החברה הישראלית רבת הזהויות מתקשה לחיות בצוותא, גישתו של טיילור מציבה את הרב-תרבותיות כמנגנון הקיום האידיאלי לחברות הטרוגניות. אך לשם כך על הישראליות והישראלים (היהודים) לעבור תהליך לא פשוט של התרגלות לתפיסה, שקיומן של כמה זהויות אלטרנטיוויות יחדיו אינו משמש מרשם להתפוררות החברה אלא להיפך, קרש הצלה להישרדותה.

במרכז המודל של טיילור עומדת הקביעה כי זהותנו נקבעת בחלקה על ידי ההכרה, או העדר ההכרה, שמעניקים לנו אחרים. פעמים רבות עלולים אנשים להתייסר ולסבול קשות אם החברה סביבם מקרינה כלפיהם דימוי מבזה, מגביל ונחות של עצמם. דימוי נחות כזה מופנם על ידי הקבוצה והופך לאמונתה ולתחושתה לגבי עצמה. כך שאפילו אם המכשולים האובייקטיוויים לנחשלות הקבוצה מוסרים, עדיין הדימוי העצמי שאומץ מהסביבה מהווה מכשלה אמיתית לסגירת הפער הסובייקטיווי עם הסביבה. ההזדמנויות והאפשרויות החדשות שניתנו למיעוט לא ינוצלו בשל הדימוי העצמי הנמוך והמכשיל. לכן, היחס לאחר, ההכרה בו ומתן הכבוד הם קריטיים. גיבוש הזהות באופן אינטראקטיווי והצורך של כל קבוצה בתגובותיהן של קבוצות אחרות לגיבוש האותנטיות והעצמאות שלה הם העקרונות שהופכים את הקיום בצוותא של תרבויות שונות לניסיון עשיר וחיובי. במקום להתחרות, לקנא ולשנוא זו את זו יכולות הקבוצות השונות לקדם ולעצב זו את זו. מודל כזה מחייב שוויוניות והתייחסות זהה לכל תרבות.

בניתוח היסטורי מעמיק מצביע טיילור על קריסת המבנים וההיררכיות החברתיות המוכרות, ובהמשך, על התחזקות התודעה וההכרה האינדיווידואלית כעל התמורות המכריעות שאיפשרו את הבשלת הרב-תרבותיות.

התמורה הראשונה הוליכה לאבחנה חשובה בין כבוד כ-honour לכבוד כ-dignity, הראשון מתבסס על היררכיה, מעמד וסטאטוס, כיאה לחברה הריבודית של העולם הישן, בעוד שהשני הוא מושג שוויוני המנחיל כבוד לכל אדם מעצם היותו בן אנוש. ההתייחסות הזאת אפשרית ומובנת רק בעידן המודרני ורק בתפיסת עולם דמוקרטית, המאפשרת הכרה בערך השווה של כל קבוצה, כולל תרבויות שונות או מינים שונים.

התמורה השנייה היתה גילוי הערך העצמי, הייחודי של האדם. המודעות לאותנטיות המקורית של כל אחד, ויכולתו של כל אדם לנווט את גורלו ואת אפשרויותיו לפי מצפונו והכרתו שלו. בחירתו של כל אחד היא לגיטימית ותקפה כשל חברו. אולם העידן המודרני יצר גם סתירה הולכת וגדלה, שבראה קונפליקט קשה: העימות בין פוליטיקה אוניברסלית לפוליטיקה של שונות. עם התחלפות מושג ה-honour במושג ה-dignity והאוניברסליות של זכויות שוות לכולם, הגיעה גם ההכרה השווה בשונותו של כל אדם: לכל אחד יש זכות שווה שתוכר שונותו ושיוערך ייחודו. מגמת השוויון הכללי התנגשה עם מגמת הפרטניות מכיוון שלא לכולם יש אותם צרכים, ולכן אי אפשר להתייחס לכולם באותה צורה. נוסף על כך עלתה ההאשמה שהתביעה לאוניברסליות על חשבון ייחודיות היא צבועה, ובעצם משמרת את הדומיננטיות וההגמוניה של החזקים יותר.

כיצד, אם כן, מיישבים את הצורך בשוויון, בהכרה ובהענקת כבוד עם הצורך באותנטיות ובזכאותה של כל קבוצה לייחוד ולשוני שלה? טענת הדוגלים בצורך הראשון, כנגד השניים, היא שהם מפירים את השאיפה לאי-אפליה. טענת המעדיפים את הצורך השני היא שטענת הראשונים מסכנת את ערך הזהות על ידי הכפפת האנשים למסגרת אחידה הזרה לאופיים הייחודי. יתר על כן, טענתם היא שהסדר השוויוני, הנייטרלי והעיוור להבדלים הוא בעצם סדר הגמוני שמקפח את החלשים. כך, החלשים הם אלה שנאלצים לאמץ מוסכמות זרות להם, בעוד החזקים מאמצים את המוסכמות שהם עצמם הנהיגו וכבר מכירים. במסורת הריכוזית וההיררכית שחוותה ישראל עד להתפוררות ההגמוניה של מפא"י בסוף שנות השבעים, נרמסה פוליטיקת השונות כשיקוץ. חוסר הסובלנות של המדיניות כלפי מזרחיים, ערבים ונשים נבעה בין השאר מן ההתעקשות על יישום שווה ואחיד של זכויות וזכאויות, וגם מחשד עמוק כלפי התאגדויות אלטרנטיוויות ומכלול יעדים עצמאיים של קבוצות ותרבויות פרטיקולריות מחשש שהם באים לחתור תחת יעדי "המרכז". זוהי, על פי טיילור, גרסה "רוסויאנית"של ליברליזם, על שם חזונו הרדיקלי של הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו: הוא אמנם כתב על חברה ליברלית, שמכירה בזכויות האדם ותובעת את חירותו, ומגינה בלהט על שוויון והעדר מעמדות וניצול. אך חברה זו היא ליברלית-פרוצדורלית: כלומר, היא עומדת על היישום האוניוורסלי של זכויות וזכאויות לכולם, בתוקף היותם בני אדם, ולא בצורה העדפתית. הדגש זה הופך את הגרסה הרוסויאנית לדוגמטית ובלתי גמישה. היא מאפשרת את העוולות הגדולות ביותר שנגדן היא עצמה התקוממה: ניצול ורמיסת האחר ("הרצון הכללי יאלץ את הפרט להיות חופשי") והתעלמות מצרכים דיפרנציאליים של קבוצות שונות.

כאן נכנס לתוקף פתרון הרב-תרבותיות של טיילור: במקום חוליי הליברליזם הפרוצדורלי צריך לשמור על הגיוון והשונות של הקבוצות בחברה, בייחוד אלה שיעדי הכלל אינם עולים בקנה אחד עם שלהם. זכויות יסוד חייבות להיות מובטחות לכל אחד, גם לאלה שחוקי המשחק הכלליים צורמים להם. צו השעה הוא לעדן ולהגמיש את הליברליזם הפרוצדורלי: ליישם אוניוורסלית זכויות יסודיות לכולם אך לגלות רגישות לתביעות ולרצונות של תרבויות משנה, בעיקר כשאלה נוגעים בנושאים של הישרדות ומחיה של הקבוצה כייחודית וכאותנטית. כל מקרה חייב להישקל לגופו בעדינות והתחשבות של רב-תרבותיות, ולא באחידות פרוצדורלית ורומסת של כור היתוך.

 כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ 2003 (c)