פסיקה טלאולוגית / פרופ' צבי זוהר
סיכם שגיב אלבז

יהדות מגיבה?!

בכתב עת אקדמות מס' 10 יש מאמר של אדם בשם בראון , במאמרו הוא מציג 4 דמויות של רבנים מזרחיים אשר היו בעל דעות 'חרדיות', קיצוניות. לאור הצגה זו הוא העלה תזה כי יש תרבות תורנית אחת, חובקת עולם וזמן, ללא הבדל בין מופעים של התרבות הזו בכל מקום ובכל זמן, אלא הבדל הנובע מריאקציה לסיבות החיצוניות. ולראיה, בעת המודרניזציה, ישנם רבנים מזרחיים אשר הגיבו בדיוק כמו המחמירים ביותר.

פרופ' זוהר טען כנגדו, שלאור הלכה הזו היינו צריכים לראות שיש יחס ישיר בין הגירוי לתגובה, ככל שהמודרנה מתפתחת ומאיימת יותר – שם נראה תגובה חריפה, ואילו בעת בה המודרנה חלשה לא נזכה לתגובות חריפות. לכאורה, לאור זה היינו צריכים לראות תגובה חריפה בצרפת, הולנד ואנגליה (מודרנה חזקה), ואילו בצדדים של מזרח אירופה היינו צריכים לראות פחות (המודרנה הגיעה מאוחר יותר). והנה בהונגריה עצמה אנו רואים שיש תגובות חריפות ביותר, הרבנים שחיו במזרח הונגריה – זה שיא הקיצוניות שניתן לעלות על הדעת וקשה להצביע אמפירית שככל שיש מודרנה שעולה כך התגובה יותר חזקה. שנית, אם אנו טוענים שכל מה שקורה, שכל דרכי התגובה לדברים שמתרחשים – כל אלה תלויות רק בגורם החיצוני – יוצא שהתרבות היא נגררת ונשלטת על פי מה שקורה בחוץ. אך נראה שיש דברים שהם לא רק כתגובה, אך זה גם נגד האינטואיציה, כי אנו מכירים אנשים שגרים באותו המקום מגיבים אחרת. סביר שדברים 'חיצוניים' ישפיעו. יש גם השפעה לאור ההרגל של הדרך של 'מיהו החכם האידיאלי' ולאור זאת יגיבו אחרת לדברים ואנו נמצא 'שוני'.

כבר בימי הביניים (בשנות ה 1000) היה הבדל בין מה שקורה באירופה לבין האי האיברי. באירופה – היהודי האידיאלי זה מי שיודע את כל מקורות היהודים, תנ"ך וכו'. (רש"י, רבינו גרשום, בעלי התוספות) ויכולים לחדש. לעומת זאת אם אנו מגיעים לספרד, או אז הדמות האידיאלית – זה מישהו שיודע כל מה שאפשר לדעת, גם בתחום התורני (תלמוד, הלכה דקדוק וכו') אך גם דברים אחרים (כולל שפות, ולמידת מקורות דרך השפה ההיא).

לאחר גירוש ספרד, מימוש השילוב נהפך לפחות מצוי. שכן אם בספרד היו לימודים מסודרים והקנייה מסודרת לעניינים מעבר ללימודים 'פרופר'. ואט אט הדבר הפך לפחות ממומש. אך גיבורי התרבות (הרס"ג, הרמב"ם, ר' יוסף אלבו) נשארו גיבורי תרבות. וזו אחת הסיבות שאנו לא מוצאים רבנים מזרחיים המתנגדים לזה (לעומת רבנים אשכנזיים המתנגדים לזה).[1] לא כל דבר שבא מבחוץ. הוא רע, יש לבדוק.

שיקולים בפסיקה

חלק מההבדלים הנראים לעיל, מתגלה בפרט בפסיקה, המגיב לתמורות בעולם המודרני. פסיקה טלאולוגית = פסיקה המושפעת מהתכלית, מהתוצאה. גם אם אני אגיע לתוצאה שתגרור תגובה לא טובה מהקהילה היהודית, ניתן לומר 'זה מה שהקב"ה רוצה ויש לחיות עם התוצאות' ויש אפשרות לומר "עכשיו שגיליתי שהפסיקה עלולה לגרום לתוצאה מסוימת אולי אני צורך לחשוב על חלופות". כמובן, פסיקה טלאולוגית מוביל אל הפתרון השני המוצג, המתחשב בקהילה.[הקישור הוא שמתוך הפתיחות והרצון של להגיב ולהתייחס אל פסיקות אחרות, אני מוכן להתייחס לכל הקהילה, לא 'מוציא אנשים' מחוץ לגדר וממילא הפסיקה יותר מתחשבת. לא מתחייב אך נראה שיש קשר].

דוגמאות לפסיקה[2]

הרב עבדאללה (עובדיה) סומך בכיר רבני בגדד במאה 19, (1813 – 1889) [יחד עם הבן איש חי]. נוצרו קהילות עיראקיות בהודו, למרות שראו את המוקד בבגדאד. (הם "גילו" את האימפריה הבריטית).

מסורת הפסיקה האשכנזית – כדי להיות רה"ר צריך גם רחב 8 מ' וגם שצריך לעבור שם 600,000. לפי הספרדים מספיק שהרחוב יהיה 16 אמה, וגם אם אנשים שעוברים שם זה מספיק.

שו"ת זבחי צדק החדשות, צט' – הוא כותב על הרב מאני, שביקר בהודו, עבר דרך בגדד, והגיע להיות רב בישראל. הרב אליהו מאני התיר ליהודים עיראקיים שישאו אותם ע"י אפריון, וכן להכניס ולהוציא ע"י גוי (העיראקיים הנמצאים בהודו). עולה מהפסיקה, שיש רצון לעיראקיים אשר בבגדאד להיות כבריטיים ולכן הם מסתובבים עם שמשייה כמו הבריטיים בהודו, ולא כמו המקומיים, ולא כמו העיראקיים במקומם שסביר שהשמש לא 'דילגה' עליהם. וכן המטפחת של החליפה שהייתה להם והטבק.

ואם אנו נקבל את הפסיקה , של דעת המיעוט, שהמקום בבומבי הוא 'כרמלית' ומותר ע"י גוי להעביר במקום כזה, ומתוך כך אני מסתמך על דעות היתר וזאת כדי להשאיר את יהודי-עיראק- הודו בתוך התמונה.

לסיכום: אנו מוצאים מקום בו הפסיקה מובילה אל מקום שהפסיקה מתחשבת בסביבה, ומסתמכת על דעת המקילים בעניין כדי לא 'לאבד' אנשים בדרך.