סעדיאן הארכיטֶקְטוֹן היּהוּדי

* אגדה מזרחית *

יעקב סיקא אהרוני

בצוּקה ומצוּקה

מעשה שאירע לי בימי ילדותי, בירושלים עיר הקודש, שתקפני חולי גדול, והיה מור אבי, מבקרני יום יום בשחרית, וקורא עימי תפלה קצרה. מסיים הייתי במזמור כף שבתהלים, שתחלתו: "... יענך השם בּיוֹם צרה, ישגּבך שם אלֹקי יעקב".

וכפי שהסביר לי כבוד אבא, שכל האומר מזמור זה בכל יום, מוּבטח לו שהקב"ה יצילנוּ מכל צוּקה וּמצוּקה.

בשחרית אחת, נתבשר אבי-מורי שהחלמתי. וכיון שנעשיתי בריא אוּלם, למחר, עתיד אנו לילך לביתי. והיה אבי שמח הרבה. עמד ואמר לי "רואה אתה בני, ודאי הוא, שבזכות אמירת מזמורי התהלים שאמרת יום יום, יצאת מכלל סכנה, למחר, תשוב, בעזרת השם יתברך, הביתה. כשביקש לילך לדרכו, לא היה יכול, שבאותה שעה סערוּ הרוחות ושלגים מרובים החלו יורדים לעולם.

כיון שכך, עמד ושאל לי: "בני, מה היית מבקש מאביך שיעשה למענך, לרגל החלמתך?"

-- הריני מבקש לשמוע ספור. השבתי, וכיון שכבוד אבי נאלץ להתעכב מפאת הרוחות השלגים והסערות, נאוֹת לבקשתי. עמד וסיפר:

המלך שביקש להקים ארמון רב תפארת

מעשה באחד ממלכי-קדם שביקש להקים ארמון לתפארה, בשביל לעשות לו שם גדול בקרב בני-עמו ובקרב האוּמוֹת. מה עשה? זימן אליו את כל אוֹמני הבנין והבנייה שבמדינה, ואת הללו הקרוּאין אדריכלין, עמד ואמר להם: "רצוני שתכינו לי תבנית של פלטרין שיהא הדוּר בתפארתוֹ/עין לא ראתה כמוֹתוֹ. בשכר זה אשלם לזוכה בעין-יפה, ואף יזכה לכבוד ולגדוּלה.

לאחר כמה שבועות, הביא לו כל אחד ואחד מאותם בוני הבנין והאדריכלים, תוכנית של פלטרין שהכינו. אך דא עקּא, שום תבנית ושום תוכנית לא נראתה בעיניו. שפסל את כוּלן.

סעדיאן היהודי מוזמן למלך

לסוף, קבל המלך את עצתו של אחד משריו האהובים. שהיה ידוע ביושרו, שעבּאן שמו,  שזימן אליו המלך ארכיטקטוֹן יהודי בשם סעדי, או סעדיאן, שאף על-פי שלא היה ידוע ומפורסם דיו, היה אמּן במעשי בנין ובנייה. ארכיטקטון שהיה מכין תחילה דפתראות וּפנקסאות לידע היאך הוא עושה חדרים ועטרות וכותרות לבנין.

והיו שאמרו,  שסעדיאן זה, מששמע את דברי המלך, נתמלאו חדרי-ליבו גאוה מצד, ומאידך, חשש מפני שרים שיתנכּלוּ לו בגין יהדותו. כפי שאירע אצל כמה וכמה מושלים ומלכים,  שהיה סעדיאן גאה בדת ישראל ומקיים מצוה קלה כבחמוּרה. ביקש לסרב, אבל נתירא מפני המלך.

הרבה ימים ולילות ישב סעדי על המלאכה. לסוף, הכין למלך שתי תבניות של הֵיכָלוּת, ולמה שתיים, שמא האחת תִפּסל ותתגנה בעיניו, אזי תִּבָּחֵר השנייה. כשחלפו גימל חודשים, הופיע סעדי לפני המלך, שהוּקסם משתי התבניות, אבל, ברי לכול, שבחר רק באחת מהן.

עמד והראה את תבנית ההיכל לפני שריו ועבדיו, שאחדים מהם שבחוּה בלשון רפה... והיו יחידים שעמדו וקילסוּ את סעדי היהודי עד כדי כך, שניצטוה להתחיל במעשה האוּמנין מייד.

הַפַּלטְרִין שעין לא ראתה

כשחלפו חמש שנים, עמד הארמון על תלּוֹ, וכל אדם שזכה לראות אותו היכל בתפארתו, נשבע שלא נראה כמותו. והרבה הלל ושבח, ודברי קילוסין, זכה המלך בגין הקמתוֹ, ולא נתקררה דעת בני-האדם, עד שקם אחד המשוררים שבחצר המלוכה והעלה את דבריו על הכתב,  וזַמָרֵי המלך שרו את השיר ביום חנוּכת הפלטרין, כשהם מלוּוים בתפים ובמחולות ובהרבה כלי-זמר.

קוּם נא המלך,  הוֹד מעלָה

   וְשָֹא תפלָה על המלאכה הנּעלָה;

      ובגילה ובצהלָה,

          נא, שיר; אלחמדוּללָה!

            תודה יא אללָה על היכל הסגֻלָּה,

               ארמון-אין-שני-לו, להוד וּגדֻלָּה.

שבעה שבועות תמימים נמשכו החגיגוֹת והלוּלוֹת של חנוּכּת הארמון. וכל אזרחי הממלכה השתתפו בה.

*

עצתו של השר גַ'עבָּר

באחד הימים שלאחר חנוּכת-הבית, פגע המלך באחד משריו, בווזיר ג'עבּר, כשהוא משתרך בעצבות ועגמוּת בגינת הארמון. כששאל לו המלך: "הוֹ ג'עבר, מדוע זה פניך כה קודרים ושחורים? והלא גם העצוב שבכלבים מכשכש לעתים בזנבו".

השהה ג'עבר את תשובתו בשביל להגדיל את ערך דבריו. אח"כ הלחיש את תשוּבתו כממתיק סוד-בעל-חשיבות - מרוּבּה. "הוד מעלה, חושש אני לכבודך ולכבוד הוֹד תפארתך".

תמה המלך על הדברים. אמר: "הוֹ ג'עבּר, דבריך סתוּמים, עמוד והסבר את פישרם". וג'עבר זה משיב מתוּן מתוּן ובלחישה: "אדוני המלך, מה תעשה אם אחד ממלכי האוּמוֹת שמסביב לממלכתך, יזַמֵּן אליו את הבנאי היהודי, הזה, בשביל לבנות לו ארמון. להוי ידוּע לך, שארמון זה, יעלה בתפארתו על ארמונך, שמעלת ארמונך תרד מטה, ועם כך  ירד גם כבודך, ותוּשפל הדרת-תפארתך".

כששמע המלך כך נתעצב על לבּוֹ. "אם כן, מה בידי לעשות?" שאל.

-- פשוט בתכלית. צַוֵּה ויחַסלו את הבנאי היהודי הזה.

-- לחסל את סעדי? לא, לבי אינו שלם עם כך.

נקט ג'עבר לשון עוֹרמה/מתוּבלת בחוכמה ואמר: "הוד מעלה, מבקש אני למנוע מכבודך השפלה, שהרי מבין אני ללבך הטוב והרחום, אבל, אם קשה לך המלאכה, צוה על אחד השרים, ובהסתר, לבצע את המעשה.

-- ובאיזו דרך מציע אתה להעלימו? נשאל ג'עבּר.

-- הדבר חיב להעשות בחשאי - חשאין, רוצה לומר להטביעו בים בשביל שיהיו המים מכסים על עקבותיו.

מיּד קרא המלך לשר שעבָּאן שהיה דר בסמוּך לים, וצוה עליו לבצע את הדבר.

כיצד נִתמַלְאה מצות המלך

כיון ששעבּן היה ירא שמים ולבו רחוק מעַולָה, ומפני שהכיר כראוי את מעלותיו המרובות של סעדיאן והיה עד לאמיתנותו ולנאמנותו למלך, נתמלא לבו בחמלה. שהבחין בשנאתו ובקנאתו של ג'עבר זה. שֶכֵן ידע בחוש, שקנאָה/גוררת שנאָה/שסופה שואָה.

מה עשה? נטלוֹ לסעדיאן, הביאו לביתו והסתירו בחדרי חדרים.

ובכל יום ויום, כשהיו שבים ילדיו של שעבאן השר מבית מדרשם, היה סעדיאן מסב עמם ועוזר להם בתלמודם, שהיה מסלסל ומרומם את נפשם תחילה ורק אח"כ מקדיש מזמנו להבנת או הכנת עבודתם, כדברי הפיטן חכם אס"י:

     הַמְסַלְסֵל נֶפֶֹש בְּנֵי-אָדָם

     וּמַעֲלֶה אֶת כְּבוֹדָם

     כְּפִי שֶלֹא זָכוּ מֵעוֹדָם,

     זוֹכֶה לִיתֵן בְּיָדָם

     סֻלָּם מֻצָב אֶל לֵב עוֹלָם.

ומוסיף להם מדעתו דברי חוכמה ומוּסר ודעת, עד שהמלמדים בית מדרשם החלו מהללים ומשבחים אותם. האח הידד!

בשעות החשכה יוצא היה סעדי לים, פורש רשת ושוֹלה דגים, אותם היה צוֹלה וכל משפחת שעבאן היתה נהנית מהסעודה. את שעות הבוקר היה מקדיש לקריאה ובעיקר לציור. אוהב ספר ואוֹמנוּת הציוּר היה סעדי, בהם יוצק היה את נפשו, שכּן ידע, שהציור, ראי נפש המצַיֵר. תמונותיו קישטו את כל חדרי בית מטיבוֹ שהשרו הנאה מרובה במשפחה, שבכל ציור שהעלה על הבד או הניר, חשוּ רוח ונשמה.

חותמו של המלך עולה מהמצוּלוֹת

באחד הלילות, כששב סעדי מהים ובידו דג רב-מידות, נתקף בבהלה, שמצא בכרסוֹ של הדג טבבעת מיוחדת עד מאוד. כשראה אותה שעבאן, נתפלא פליאה גדולה, שהכיר בה שהיא חוֹתמתוֹ של המלך אשר נגנבה מהארמון, אמר שעבאן: "אביא אותה למלך. והוא לבטח יעלה אותי לגדולה". אבל סעדי צחק צחוק מר, שכך אמר: "הוֹ שעבאן, חס לך לעשות את המעשה, שיש מעשה/עליו נאמר: שב ואל תעשה. "על מה ולמה?"  שאל שעבאן בפליאה.

-- מפני שאתה הרי מבאי-ביתו. ברי לכּל, שהוא יחשוד בכך שאתה הוא זה ולא אחר, שנטלת מביתו את טבעתו - חותמתו.  ותחת גמוּל/תּהא קטוּל.

-- אם כן, מהי עצתך?

-- לוּ לעצתי תקשיב, נצא שנינו לשפת הים, כמה פרסאות הרחק מבית מגוריך, שם תלביש אותי בבגד עשוי מעורות דגים, ותניח אותי על החוף כשבידי טבעת המלך. לסוף, תדאג להזעיק את משמר-המלך.

סעדיאן משרת אצל מלך הים...

משהוֹפיעוּ אנשי המשמר הבהולים מצאו לו לסעדי מוּטל על החוף כשלגופו לבוש משונה, וכשבכף ידו, הפלא ופלא, טבעת המלך. מיד נטלוהו והביאוהו למלך. כשהשילו מעל גופו את מלבוש הדגים, צוח המלך: "והרי אתה הוא זה סעדיאן שהטילוך לים! הכיצד זה שבת ועלית מהמצולות? ובאיזו דרך הגיעה לידך חותמתי?"

צחק סעדיאן צחוק גדול והשיב: "אדוני המלך כשהטילוני לים צנחתי הישר בחצר פלטין של מלך הים".

-- מלך הים? שאל המלך בחרדה. מי הוא זה ואיזהו מלך הים?"

וסעדי השיב:  "והרי זה מלך שחציו דג וחציו בשר ודם, מכאן שמו,  דגון. לאחר שחקר אותי חקירה מעמיקה, ולאחר שסיפרתי לו את קורות חיי, עמד ומינה אותי ליועצו. וכאשר הייתי במצולות בשליחותו של דגון, מצאתי את טבעתך ששמך חקוק עליה, ומיד עליתי לחוף בשביל למסור אותה לבעליה.

"סעדי יקירי", אמר המלך. "דע לך כי מציאת הטבעת על-ידך שִֹמְחָה את לבי שמחה גדולה עד מאד. רוצה אני לידע מהו הדבר שהנך מבקש בתמוּרה".

בקשתו 'הקטנה' של סעדיאן

"אדוני המלך". השיב סעדי והשתחוה. "הוד מעלה, הריני מבקש בקשה קטנה" "ומהי?" היקשה המלך, "כי תשלח במקומי למלך הים, שר נשוא-פנים משריך בשביל שימלא את מקומי, שכּך הבטחתי בנדר ובשבועה, והרי חיּב אדם לקיים את הבטחתו".

-- ולמה זה לא תשוּב בעצמך? היקשה המלך?

-- כיון שעליתי ממצולות-הים ליבשה, מנוּע אני מלחזור בשנית.

-- ועל מי משָֹרַי אתה ממליץ כחכם ונבון המתאים לשמש יועץ  למלך הים תחתך? שאל המלך.

קימט סעדי את מצחו קמטי-קמטים, עצם את עיניו, אחר-כך אמר בחשיבות מרוּבה: "בדקתי את כל השרים במחשבתי ולא מצאתי, ולוּ שר אחד שיהא מתאים לתפקיד הרם והנעלה יותר מאשר ג'עבּר, שחוכמתו, מגיעה עד מעמקי ים.

מיד הבהילו את ג'עבר למלך, שאמר לו כי נבחר לשמש בתפקיד חשוב ורם-מעלה. כששמע כך, שמח מאד בלבו שהיה סמוך ובטוח שנבחר למשנה למלך.

-- ומהו התפקיד החשוב ורם המעלה? שאל.

-- לשמש יועץ למלך.

-- למלך? לאיזה מלך?

-- למלך הים.

"מלך הים?" שאל ג'עבר בחרדה ובאימת-מות.  הוא הבין כי ידו של סעדי היהודי בדבר, שמבקש הוא להשיב לו מידה כנגד מידה.

והיה ג'עבר מנסה בכל כוח השיכנוע שבפיו לדחות את מצות המלך - ולא עלה הדבר בידו, שדברי המלך דת ודין.

"אבל, אדוני המלך, אין לשכוח שמן החובה לקשור לרגלי היועץ החדש שתי אבנים כבדות בעת שישלחו אותו בדרך המלך, מלך הים..." אמר סעדיאן.

-- אבנים כבדות לשם מה? שאל המלך בפליאה.

-- בשביל שיצנח ישירוֹת בחדר דגון מלך הים...

*

לפני שנשלח ג'עבר לשליחות, אמר לו המלך: "הוֹ ג'עבר יועצי רב-התושיה, אם סעדיאן מצא את טבעתי במצולות, אפשר שיעלה בידך למצוא את כתר-המלכות של אבי עליו השלום, כתר שנעלם מארמונו, ואנא, אל תשכח להחזירו לידי. בשכר זה אמנה אותך למשנה למלך,  לכשתשוב".

*

מעשי האדם, למה הם משוּלים?

כשתם ספורו של מורי אבי, קמתי ממטת חוֹליי, נשקתי את ימינו והנחתיה על מצחי דרך כבוד.

עמד ושאל לי: "בני, בני, ומהוּ מוסר ההשכֵּל שלמדת מן הסיפור שהשמעתיך".

וכך השבתי: "אבא, אבא, כל מעשי האדם, אם טובים ואם רעים, משוּלים הם ליונים, יונים שהבעלים מפריחים, שהתמיד שבות הן הביתה, הישר לבעליהן..."